טובת הילד, המצפן שמכוון כל החלטה משפטית בהחזקת ילדים וזמני שהות (לשעבר משמורת ילדים)

במשך למעלה מ-25 שנות הפרקטיקה שלי, ישבתי באולמות בית המשפט במאות תיקי החזקת ילדים וזמני שהות (התחום שהיה ידוע בעבר כ׳משמורת ילדים׳, ושעבר בשנים האחרונות שינוי תפיסתי עמוק). אם הייתי צריכה לבחור משפט אחד שמסכם את כל הסיפור, הוא יהיה זה: השופטים לא פוסקים את מה שהורה אחד רוצה, ולא את מה שההורה השני רוצה. הם פוסקים את מה שטוב לילד. הקביעה הזו, ׳טובת הילד׳, היא לא רטוריקה משפטית. היא המצפן שמכוון את כל ההחלטות בתחום.

מקור העקרון

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ״ב-1962, קובע במפורש שבכל סכסוך בין הורים בנוגע לילד, השיקול המכריע הוא טובת הילד. בעקבותיו הצטרפה האמנה הבינלאומית לזכויות הילד (1989), שאומצה על ידי ישראל וקיבלה ביטוי בפסיקה ענפה. במשך השנים, פיתחו בתי המשפט מערכת ענפה של מבחנים שעל פיהם בודק השופט את ׳טובת הילד׳ בכל מקרה לגופו.

מה אמת המידה בודקת?

אמת המידה אינה מבחן אחיד. היא בחינה כוללת של שורת היבטים, שבית המשפט שוקל ומשקלל כל אחד מהם. בין השאר:

• היכולת של כל הורה לספק לילד מסגרת יציבה, אוהבת ובטוחה
• הקשר הרגשי הקיים בין הילד לבין כל אחד מההורים
• המסוגלות ההורית, לא רק במובן הפיזי, אלא במובן הרגשי, הקוגניטיבי והערכי
• הסביבה החינוכית, בית הספר, החברים, הסבים והסבתות, השכונה
• הרצון של הילד עצמו, ובמיוחד אם מדובר בילד מעל גיל 6 שיכול להביע עמדה
• הקשר עם האח/האחות, בדרך כלל בית המשפט מעדיף לא להפריד בין אחים
• המסוגלות של כל הורה לתמוך בקשר של הילד עם ההורה השני (המבחן המכריע במיוחד)

המבחן השביעי, ועד כמה הוא מכריע

המבחן השביעי מתוך הרשימה לעיל, היכולת לתמוך בקשר עם ההורה השני, הוא במידה רבה המבחן החשוב ביותר בעיני בית המשפט. הסיבה: ילדים זקוקים לשני הוריהם, ופסיקת בית המשפט בענייני החזקה וזמני שהות אינה אמורה ׳לנצח׳ עבור הורה אחד על חשבון השני. הורה שמכבד את הקשר של הילד עם ההורה השני, גם בתוך כאב הפרידה, מאותת לבית המשפט שיש בכוונתו לשמור על מרחב שמאפשר לילד לאהוב את שני ההורים. הורה שמנסה ׳להרחיק׳ או ׳להסית׳, מאותת את ההפך הגמור. ובית המשפט שם לב.

קולו של הילד, האפוטרופוס לדין

במקרים רבים, בית המשפט אינו סומך רק על חוות הדעת של ההורים, שמטבע הדברים מוטות. הוא ממנה ׳אפוטרופוס לדין׳, בדרך כלל עורך דין מוסמך לכך, שייצג את הילד בהליך, יביא את קולו לפני בית המשפט, ויציג עמדה עצמאית. לצדו, ממונה לעיתים גם פסיכולוג מומחה, שמראיין את הילד ואת ההורים ומגיש חוות דעת מקצועית. שופטי בית המשפט לענייני משפחה רשאים לראיין את הילד באופן אישי, בלשכה, ללא נוכחות ההורים. עדות זו, אם נמסרת, היא בעלת משקל רב.

החזקה משותפת וזמני שהות שווים, האידיאל החדש

הפסיקה הנוהגת, ובמיוחד מאז שנת 2017, רואה בהחזקה משותפת וזמני שהות שווים (לשעבר 'משמורת משותפת', Joint Custody) את האידיאל המבוקש, כל עוד נסיבות החיים מאפשרות זאת. ה'החזקה המשותפת' אינה רק חלוקה ׳50-50׳ של זמן. היא חלוקה משותפת של אחריות הורית, בקבלת ההחלטות לגבי החינוך, הבריאות והדת של הילד. כדי שהחזקה משותפת תצליח, על ההורים להתגורר במרחק סביר זה מזה (בדרך כלל באותה עיר), לתפקד ברמה דומה, ולהיות מסוגלים לתקשר זה עם זה בלי שהילד יהפוך לשליח.

מה השופט בוחן באמת?

בית המשפט אינו רק בוחן מסמכים. הוא רואה את ההורים מולו, לעיתים בעדויות אישיות, ומתרשם. הוא מתרשם מהאופן שבו הם מדברים על ההורה השני, בכבוד או בזלזול. הוא מתרשם מהיכולת שלהם לדבר על הילדים מבלי להתמקד בעצמם. הוא מתרשם מהשקיפות שלהם בנושא הכלכלי, מהיציבות בעבודה, ומהקשר עם המשפחה המורחבת. כל אלה מצטרפים לפסיפס אחד שעליו מתבססת הפסיקה.

שינוי הסדרי החזקה וזמני שהות, מתי ואיך?

אם פסק הדין כבר ניתן, אך הנסיבות השתנו, ניתן לבקש שינוי. ׳שינוי נסיבות מהותי׳ הוא אמת המידה הנדרשת: מעבר דירה משמעותי, שינוי חמור במצב הרפואי או הכלכלי של אחד ההורים, חוסר תפקוד של ההורה הראשי להחזקה, או גידול של הילד עצמו ושינוי ברצונותיו. בית המשפט בוחן מחדש את ׳טובת הילד׳ בנסיבות החדשות, ואינו ׳מערער׳ על הפסיקה הקודמת. הוא בוחן אותה מחדש לאור המציאות הנוכחית.

כל הורה שיגיע אלי לפגישת ייעוץ בנושא החזקה וזמני שהות ישמע ממני אותו דבר: הילדים שלכם הם הסיבה היחידה שאנחנו פה. כל החלטה שתקבלו, זמני שהות, חופשות, חינוך, רכוש, תיבחן מתוך השאלה ׳מה זה אומר על הילדים׳. וזה לא רק חוקי. זה גם נכון.

אם אתם מצויים בשלבי תכנון של הסדרי החזקת ילדים וזמני שהות, או בשלבי תקיעות בהסדרים קיימים, אני מזמינה אתכם לפגישת ייעוץ ראשונית, בה ננתח את המצב המשפחתי ונבנה אסטרטגיה שמשרתת את הילדים שלכם.